מדוע זה יש מלחמות?

בשיר "אמא" שואל הילד את אמו "מדוע זה יש מלחמות? למה רבים בני אדם?".

מה נענה לילד השואל? מה נענה לעצמנו? כמובן שיש את התשובות השטחיות של טובים ורעים, של "הם שונאים אותנו" ואנחנו מלאכים או רק קורבנות של השנאה "שלהם". יש גם תשובות יותר עמוקות.

מלחמה היא מחלה. היא תודעה שחושבת במפולש ובנפרד. היא חושבת "אנחנו" ו"הם". המציאות היא אחדותית במהותה – כל היצורים החיים ניזונים מאותה שמש, מאותו אויר, מאותה אדמה. אנחנו חולקים יחד את אותה ביוספרה. יש אמירה פיוטית שכאשר אלוהים רואה את ילדיו מסמנים קוים וגבולות על פני הגלובוס וקוראים להם מדינות אז הוא צוחק, וכאשר הוא רואה אותם נלחמים על הקווים הדמיוניים האלה אז הוא בוכה. ברור שאם ילד תמים נולד בישראל יספרו לו על האויב שקם לכלותנו ועל מאבק ראוי, ואם ילד תמים נולד בסוריה או איראן או בעזה יספרו לו על הכובש הציוני שגירש אנשים מביתם ועל המאבק הראוי בהם. הכל חצאי אמת כמובן. אבל חצי אמת אינה אמת. דברים שרואים מכאן לא רואים משם. הילד יאמין שיש לו אויב. וננציח את המלחמה. במקום לחיות על החרב לנצח מוטב יהיה ללמד שלום, עד שכולנו נכתת חרבותינו לאתים ולא נלמד עוד מלחמה. אפשר ללמוד להיות איש שלום. איש השלום הוא לא נגד מלחמה, כי להיות נגד משהו זה להיות במלחמה, הוא פשוט מבין מדוע המלחמה מתקיימת. אני הייתי מציע להגיד לילד ששואל מדוע זה יש מלחמות את האמת המלאה– יש מלחמות כי אנשים מפחדים! כל עוד נפחד זה מזה תהיה מלחמה.

מלחמה היא מחלה והיא זקוקה להחלמה.

כל פחד זקוק לריפוי. "לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו, ב', ד')