אבודים בתוך זהות

כששואלים אותי אם אני יהודי, אז אני עונה שאני בנאדם. כששואלים אותי אם אני ישראל, אז אני עונה שאני בנאדם. כששואלים אותי אם אני שמאלני או ימני, אשכנזי או מזרחי, לבן או שחור, סטרייט או גיי, אז אני עונה  - בנאדם.

אני שייך לשבט הולך ונכחד. שבט בני האדם. כמעט לא נשארו מאיתנו. אנחנו זן נדיר. אני רואה איך רוב האנשים כל כך אבודים בתוך זהות כלשהי – לאומית, פוליטית, דתית, מגדרית... כל כך מפוצלים, כל כך מפולגים. כל כך אלימים בשם אותה זהות. נלחמים על מילים ריקות, בעבור קליפות חלולות, בשם כותרות נבובות.

אני רואה את עצמי בכל היצורים החיים. אני רואה אותנו מאוחדים. חיים יחד כאחד. חיים באהבה. הדת שלי היא אהבה. אני רואה אנשים חסרים אהבה, רעבים לה. אנשים רבים התנתקו מהמרכז הפנימי שלהם. רבים הפכו קבצנים של תשומת לב – לקחנים, בודדים, מניפולטיביים – כשלמעשה הם רוצים לאהוב ולהיות אהובים בחזרה. אהבה וחיים הם לא שני דברים שונים אלא דבר אחד. המילים שלך והמעשים שלך יכולים לשקף אהבה באופן מושלם. אפשר ללמוד שלווה, חופש, שמחה, אינטימיות, אותנטיות, טוב לב. זה לא בשמיים, זה אפשרי. לחיות חיים מלאים במלוא מובן הפוטנציאל האנושי. להיות התגלמות של אהבה. פשוט להיות בנאדם.